רשמיה של יולדת מים טבעית

הי עדי, מה שלומך, לא תאמיני אבל לא שכחתי אותך ובאיחור ספונטני, כעבור כמעט חצי שנה מאז שביקשת, (מצטערת על הזמן שחלף)אני מתפנה לכתוב לך, לבלוג שלך וליצירתך מכתב הללוייה...., אז כך:

ההריון המבורך הזה של בננו הראשון וילדנו השלישי, לווה בדאגות רגילות של הריון, לידה ובינותם אך משלב די ראשוני היה לי ברור שאת הלידה הזו אני רוצה אחרת....

לידתי הראשונה וגם השנייה לא הייתה טראומטית לגוף או לנפש יותר ממה שכל לידה באשר היא. הלידות היו טבעיות עד כה ללא אפידורל, (לא כי אני גיבורה אלא להיפך, כי פחדתי מהשלכות של מחט בעמוד השדרה שלי)

זה המקום אולי לשתף ולגלות שקיבלתי החלטה בשלב די מוקדם של ההריון הזה שאני רוצה ללדת באופן טבעי וביתי, בג'הארה דולה" שבמושב קדימה.זהו מרכז לידה טבעי, עם ציוד היקפי רפואי , עם הידרותראפיסטית ודולה נפלאה טלי מקורי ושותפה לחיים ולעבודה ד"ר אילן הלוי שהוא רופא בכיר , מיילד, ואישיות כובשת (שזה לעניות דעתי התואר הכי נחשב)המקום בנוי כצימר יפייפה עם תנאים אופטימלים ללידה, ציוד ואביזרים רפואיים היקפיים, ביטוח רפואי וכל מה שמתבקש בנסיבות משמחות שכאלו... ייחודו של מרכז הלידה הקסום הזה, מעבר להיותו חלומה הרטוב של כל יולדת טבעית, הוא שמאפשרים לידה במים, זו גולת הכותרת שם. את הצירים עוברים בבריכה עמוקה ומרווחת, עם מכשור, זרמים, ושמנים.

כשמגיעים לשלב הלידה האקטיבי, כשיש פתיחה מלאה, עוברים לאמבטיה עמוקה וסטרילית ושם רק היולדת ולעיתים גם בן זוגה נמצאים ורק ידי המיילד\ת משתתפים ........

כשחיפשתי צילום תיעודי ללידה, ידעתי שחשוב לי למצוא צילום תת ימי, וזה כמובן כבר צמצם לי את המבחר.

בלידות הקודמות
הילדות יצאו קסומות, וגם הגלישה לאמהות שהייתה רכה באופן יחסי...אבל משהו היה חסר לי שם.

משהו בהתנהלות שבעת הלידה, בינות הכאב, תחושת הפוחלצות בעת צירי הלחץ ובשלב הלחיצות (שבכלל לא הייתי שם לכאורה, הכל היה על "טייס אוטומטי")משהו נעדר שם, לימים גיליתי שזו הייתה אני, הייתי שם נוכחת-נפקדת...בין שלב הלחיצות וההתפחלצות בזמן אמת, ועד לשלב של קול בכי דקיק וטהור בישר לי שאני אחרי, היה שם בהווייתי חור שחור. לא זכרתי מהשלב הכי אמיתי, שהראש מגיח אלינו,כלום. גם בתמונות שביקשתי לתעד, הרגע הזה, הכי קריטי לא תועד, כי בן זוגי מונה כאחראי על רגל שמאל.....בלידה השנייה ביקשתי בלחיצה הקריטית שיביאו מראה, כי רציתי להבין מה קורה שם לעזאזל ורוצים לדעת מה באמת קרה, לחצתי כ"כ חזק , שעצמתי עיניים בכל הכח- ככה מתאמצים, לא????

וכך גם בשנית פספסתי וכך מלידה ללידה התבשלה בי ההבנה שאני רוצה להבין מה קורה שם בדרום המופלא הזה.........

זה לא היה מתוך נרקסיזם או סגידה לגופי המדהים (שלא תטעו, גם את צילומי הנרקסיזם ההריוני כבר עברתי)אלא באמת מתוך ניסיון להבין מה קורה שם, מה קורה לי, מה קורה לפרי הריוני, ואיך באמת באנו לעולם....ראיתי סרטי לידה שצולמו ותיאבוני רק גבר, הרגשתי שזה רק מסקרן אותי יותר לגבי גופי וידעתי שזה נכון לי. וכך בעצם הגעתי אל עדי.

חיפשתי מישהי שלא תשים לי רוח מדברית בשיער על רקע פוסטר של הרי שוויץ, חיפשתי היעדר קיטשיות, נאמנות למקור ואותנטיות לתהליכים ללא שום קשר למידת האסתטיות שבהם.חיפשתי צלם\צלמת תיעודיים, שילכו שבי אחרי האובייקט ולא אחרי הקונצפט, חיפשתי מישהו שמוכן להיות מובל עפ"י הדינמיקה (הצווארית במקרה שלי) שמתפתחת, תוך גמישות, נכונות לספונטניות, שינויים ואפילו תכתיבים (שלא נדע) אלו ואחרים...מישהו שלא יורגש בתהליכים הכ"כ אינטימים האלו. חיפשתי מישהו שאני לא ארגיש שנכנס לי לוואגינה אבל כן סוגד לטבע באשר הוא.

עברתי על מס' תיקי עבודות, וביקרתי בלא מעט אתרים ומן התמונה הראשונה של עדי הרגשתי שזה הקולב האומנותי שבו אמשכן את גופי ברגעים מקודשים אלו....

יצרתי קשר עם עדי, אם זכרוני לא מטעה אותי, בסביבות סוף חודש שישי.עדי הייתה מאד לבבית, נדברנו להיפגש בתחילת תשיעי,

המים עשו לה את זה ולולא ידעתי שכעת היא לא בהריון הייתי אומרת שבפעם הראשונה שהעליתי את רעיון התיעוד התת-מימי, היא נשמעה כאילו ירדו לה המים, באותה פליאה, התלהבות , השתאות והתרגשות.....שמחתי שהיא לא נרתעה מרעיונותיי הלא מיין סטרים, והייתה נכונה לשתף פעולה בכל רגע נתון , כל אימת שתתבקש. בשיחה בינינו הסברתי את עצמי שמבחינתי אני לא צופה שאהיה אסתטית או איראה כבעת אורגזמה רוחנית כמו מריה של ישו בציורי הרנסנס....סביר להניח שהצילומים לא יהיו אסתטים ואפילו לא חדים וברורים אבל הם יקפיאו וינציחו את הרגע הכ"כ מקודש הזה, וזה מה שנכון לי....עדי קלטה אותי מיד, והקליק הזה היה עוצמתי מאד., גם יורש העצר הרגיש את זה מבפנים.........

לאחר שתיאמנו ציפיות ראשוניות באופן טלפוני וקבענו בסטודיו שלה לפגישת פנים אל פנים...

ליורש העצר שלנו מסתבר היו תכניות אחרות.....בסוף שבוע 36 האפרוח החליט לבקוע......לא היה יותר מדי לחץ, אבל כבר מהדרך, אחרי ירידת מים, בעודי נוהגת את כל ואדי ערה לבד, תוך פלבול עיניים ונשימות ע--מו--קווווווווווות (!!!!!!!)התקשרתי אל עדי , עדכנתי את עדי ש.....אופס אבל אני בדרך לקדימה, ל"גאהרה דולה" ללדת, ושאם מתאים לה אז אשמח שהיא תצטרף........האמת, שבאותו רגע לשניונת זה לא היה תזמון טוב, כי בדיוק עדי היתה בדרכה לסטודיו לצילומי הריונית,אך מסתבר שהיא הסבירה את המצב וההריונית שמחה לדחות את הצילומים ליום המחרת. ועוד לפני שהפנמתי איזו החלטה לקחה, היא שבה אליי והודיעה שהיא מארגנת ציוד והיא בדרך............
לא אלאה אותכם בהתנהלות של קבלתי בגן העדן המימי הזה, שקיבלו אותי בחיבוקים ונשיקות ובתחושה שהנה שוב אני ב"אוהל האדום" , במקום הכי נכון לי. ידעתי שהגור שלי מקבל את הכי טוב שיכול להיות לו, וכך גם אמא שלו. עדי הגיעה כעבור חצי שעה, עוד לפני בן זוגי, והתארגנה עם בגד ים, מצלמה, משקפת ושאר צעצועי פירוטכניקה מהוללים וצללה ללא עכבות היישר לתוך הבריכה, לא לפני שביקשה רשות מכל המשתתפים..

האמת, בשלב זה , כבר לא הייתי כ"כ בבית...... והתמסרתי רק לנוסע השלישי....שבתוכי..עדי לעומת זאת התמסרה מאד ובינות האדווה של הזרמים, הרוח שהתגנבה מן החלון עם ריח של חורף וריח השמנים האתרים, ולהבות הנרות שנצנצו ברגשנות לרגל המאורע השמיימי, בינות כל אלו עדי שחתה לה כמו רואה ואינה נראית.......אני זוכרת שהיו לי מס' פעמים שפקחתי עיניים והופתעתי מנוכחותה הלא מורגשת. .בבריכה ביליתי 3 שעות וכשזוהתה פתיחה מלאה, עברתי בתמיכת כל סובבי לאמבטיה. כל הבדיקות אגב, דופלר כל חצי שעה, פתיחה וכד' נעשו בתוך הבריכה ולא התבקשתי לצאת כל פעם.... באמבטיה השלב כבר היה אקטיבי, וכבר לא חיכיתי לציר הבא כי זה כבר לא הפסיק (מה הקטע הזה , מי המציא את זה בכלל?!!!?)נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי עיניים חזק , בתודעה נקייה וטהורה- לחצתי חזק ונגמר לי הכח, באותו רגע עדי שירבבה את ידיה הטעונות מצלמות, האחת מתחת למים, בינות רגליי ויידי, והאחת למעלה, מעליי משקיפה, סטילס, אני זוכרת שמיד אחר כך קיבלתי נשיקה צלולה,טובה ורכה מהמיילדת המופלאה שלי-תמי שטרן ולחישה עמוקה לתוך האוזן שלי מטל, שאמרה לי, "יופי, את נהדרת, הלחיצה הזו קידמה אותך המון" טל הספיגה את מצחי עם מטלית רכה וקרה לטפה את גבי...ואני.......הייתי חייבת להבין עד כמה זה נכון- לא יודעת מאיפה היה לי האומץ , הפכחון או התובנה אבל הכנסתי את הקמיצה, האמה והאצבע שלי לתוכי, כדי לדעת אם זה בא , אם באמת אני עוד מעט גומרת, והרגשתי אותו!!!!!!!!!!!!!!!!!!ואוו, אני חושבת שזו הייתה האורגזמה הכי טובה בחיי, בן זוגי אומר שבאותו רגע חייכתי את החיוך הכי אינפנטילי שהוא ראה עליי אי פעם........

הזדקפתי בחזרה על ברכיי, הודעתי שאני לוחצת ונתתי את לחיצת חיי, לחיצת חיי וחייו.....ראשו הגיח החוצה, כשאני רוכנת קדימה וכל אותה עת ידי הימנית, אותה יד שנגעה בו בתוכי, לא משה ממנו, מלווה אותו כל זמן הגחתו, עד שכל גופו בידי המיילדת, שמעבירה לי אותו בין ברכיי אל קדמתי.....כ"כ הייתי בחוויה שלא ידעתי כל אותה עת שעדי הייתה עוד עם ידיה במים. האקסטזה הסתיימה, הנירוונה החלה. .התיישבתי מותשת במים והמיילדת ראתה לנכון להוציא את מטר מן המים, כי הבחינה בחבל טבור פריך.....עדי המשיכה לצלם עוד מס' תמונות של הרגעים הראשונים ביבשה, של מטר, שלי , של אבא שלו, וכעבור חצי שעה, שנראתה בה כאילו היא עצמה ילדה, כ"כ נרגשת ומלאה אנדרופינים ואנדרנלין כאחד נפרדה מאיתנו בעדינות, בשקט שכ"כ התבקש, בחיוך מרגיע ועיניים נוצצות של כולנו.

סיכמנו שנדבר.....כעבור חצי שעה בערך, התקשרה אל טל ,התעניינה בשלומנו וסיפרה שראתה את הצילומים ושהם פשוט מטריפים, משגעים ביופיים, יחודיים וכשנתאושש כל מי שנרצה יהיה לו חלק בדבר היפה הזה..

לימים, כשיצרנו שגרה חדשה (שהרי עם כל ילד מתחדשת השגרה)נדברנו על התמונות, הסטילס והווידיאו התלבטנו לגבי עריכה מוסיקלית ברקע. עדי יזמה עוד ועוד בונוסים שכן הסרט הזה וחוויית הצילום הרטיטו גם אותה ויצרה הרבה הדים תקשורתיים מסביב, גם מקולגות, גם מהתקשורת....תיאמנו ובסוף נתתי לה יד חופשית לבחור שיר רקע ולערוך....התוצאה הייתה מדהימה. ע"מ לאפשר למי שרוצה להתוודע אל לידת המים מבלי לפגוע בפרטיותנו גיבשנו קטע מצונזר ששומר על אלמוניותנו ופרטיותנו., מה לעשות לא בא לי להיות סלבס וואגינה......

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את הסרט במהדורה מלאה.......מטר ישן, היד קצת רעדה לי כשהכנסתי את הדיסק לכונן והלב.........דפק בקצב מטורף כשעלו אל מול עיני צילומי תקריב של הלידה , הרחם שלי התכווץ כמו בציר הראשון.......אני חושבת שרק בפעם העשירית שראיתי את זה חדלו המיני צירים הללו. זה כ"כ ריגש אותי שאפילו הרחם שלי החסיר פעימה. ועם זאת, למרות התוצר האסטטי (להפתעתי)קיימת נאמנות מוחלטת להוויה ולחוויה וגם למשתתפים. לא הייתה פלישה לטריטורייה האישית, לא הורגשה מבוכה מצד המשתתפים, המצלמה ונוכחות הצלמת לא איימו על אף אחד (וזה לא מובן מאליו)- אגב לצוות היתה זו הפעם הראשונה שהלידה מתועדת מתחת למים, והם עודכנו בנוגע לכך רק 10 דקות לפני בואה של עדי (מה לעשות שלא הייתי כ"כ מפוקסת, לזכותם ייאמר שהם גילו פתיחות מלאה וזרמו ותמכו)(

אני זוכרת שמרגע שראיתי את התוצר המוגמר וגם את חומר הגלם שניתן לנו, הרגשתי אומנפוטנטית- אני זוכרת שאמרתי לעצמי:

"באנה, אני חצי אלה לפחות, לא ידעתי שאני מסוגלת לדברים כאלה!!!!אם יכולתי לעבור את זה, אני יכולה להתמודד עם הכל, העולם הזה קטן עליי......"

היה בעדות הווירטואלית הזו משהו כ"כ מעצים, שלא ידעתי אודותיי...אני יודעת, זה נשמע נרקסיסטי, אבל עד שלא רואים עדות וויזואלית כל שהיא ל

פועלנו, לא נופלים האסימונים הרגע הזה כ"כ מטריף ובלתי ניתן לשחזור, אלא אם זה מתועד.

ויותר מכך, בעידן של היום שהכל כ"כ מנותק, ממודר וסינטטי, הדורות שעד לפני מס' עשורים פרומים זה מזה ואינם יודעים דבר על השתלשלות החיים עד

שהם מתנסים בכך....לאחר צפייה חוזרת ונשנית בסרט הבנתי שלא רק נצרתי לי תובנות מזהירות לגביי ולגבי הוייתי אלא גם הותרתי לילדייי ירושה מדהימה, (ומי ששיקפה לי את התובנה הזו הייתה בתי בת ה3 וחצי שהריצה את התמונות והסרט שוב ושוב ושוב ושוב בהשתאות, בהערצה ושקיקה) תודעת היווצרות החיים...

אז זה המקום להודות לך עדי, בשם כולנו, על האומנות שחלקת לכבודנו , השיקופים שכיבדת אותנו בהם והזכות לדעת מה קורה בין הבפנים לבחוץ ברגע הכי הכי בחיינו......עשית אותנו מסופקים, שבעי רצון , נפעמים ומאושרים ונקווה שנזכה בך גם בהמשך הדרך, בהצלחה (למרות שאת כבר שם מבחינתנו)ותודה רבה רבה רבה.