קיבלנו ילדה במתנה

ליאת מספרת לי את הסיפור ההריון והלידה של מיה ואמה ואני חושבת לעצמי כל זמן השיחה ,"איך האישה הזו נשארת כזו קרת רוח? לא רגשנית ומלאת דרמה ? "

אנחנו יושבות בסטודיו, מיה ואמה התאומות, עוזי וליאת, ואלה המטפלת . כולם באו לצילומי משפחה ותינוקות מתוקים , אנחנו קרוב לארבע שעות כבר בסטודיו מצלמים, נחים, הבנות מדי פעם אוכלות, נרדמות , בוכות ...כן סדר יום של תינוקות . כל פעם אני שומעת מליאת עוד פיסת סיפור ..סיפור בהמשכים .

"ידענו שאנחנו בהריון תאומות, שמחנו כ"כ, הכל היה תקין ,בהתחלה הרגשתי בסדר גמור, שום דבר מיוחד, משבוע עשרים התחילו כל מיני קולות מודאגים מצד הרופאים בנוגע להתפתחות העוברית השניה, אבל היינו מאד רגועים והאמנו שאוטוטו דברים מסתדרים. בשבוע 24 הייתי בבדיקה בתל השומר, הרופא שבדק אותי פשוט הודיע לי שמרגע זה אני נכנסת לשמירת הריון ולא יוצאת מהמחלקה, וכך זה בדיוק היה ! מאותו הרגע לא ראיתי את הבית עד 5 שבועות אחרי הלידה .כן ,זה הפך את עולמי ,את עולמנו. זוג רווקים הייטקיסטים שרגילים לעבוד סביב השעון, לחזור בשעות מאחרות הביתה ולחיות את חיי הרווקות, פתאום אני מרותקת למיטה ולא יורדת ממנה ללא כיסא גלגלים.המחשבות והרעיונות שכבר נטעו לנו בראש שבמצב כזה העוברית הקטנה לא תשרוד את ההריון וורק החזקה תשרוד. ניסינו להסתכל  על זה מהחצי כוס המלאה , כבר היינו משוכנעים שמהבית חולים נצא רק עם תינוקת אחת. זה המצב . אני חושבת שבשלב הזה שכל הזמן רק הייתי בבדיקות ומעקב אחר ההריון,זה הסנריו הכי נכון שיכולתי להכין את עצמי אליו.

היה רופא אחד שכל הזמן אמר לי " את עוד תראי היא זו שתגדל להיות השובבה והממזרה בין השתיים, היא תראה לכולם מה זה " הוא היה היחיד.

לקראת סוף ההריון מיה המשיכה להחזיק מעמד ושרדה יום אחרי יום.בשבוע 34 החליטו לילד אותי בניתוח קיסרי, כי חששו מאד שמיה לא תחזיק מעמד את הלידה עצמה."אני זוכרת שאמה יצאה ראשונה ובכתה, שמעתי את הבכי שלה חזק. אח"כ מיה יצאה. לא האמנתי עוד הרבה זמן אח"כ שמיה באמת איתנו. שהיא שרדה את ההריון כנגד כל הסיכויים,והתחזיות שניבאו לה.

מיה נולדה במשקל של 750 גרם.אמה נולדה במשקל 1950 גרם.אמה ואני יצאנו מהבית חולים רק 5 שבועות אחרי הלידה ,סיבוכים שלי עם התפרים של הקיסרי ואמה ששהתה עדיין בפגיה."

ליאת היא אמא מסורה באופן טוטאלי, העבודה החדשה שלה היא האמא של אמה ומיה, כל פעם מישהי אחרת נצמדת אל הפיטמה שלה ונרגעת. לעבודה שלה בהייטק היא תחזור בסביבות ספטמבר הקרוב אחרי כמעט שנה של ניתוק. אני ממשיכה לשאול, ליאת ממשיכה לספר, ואני מרותקת."מיה נשארה עוד כמעט חודשיים אח"כ בפגיה. זו היתה תקופה קשה ומתישה. כל יום הייתי מגיעה לבית חולים להיות עם מיה, משאירה את אמה בבית עם המטפלת\אמא\אחיות כל  מי שרק יכול היה לעזור ולתת יד. אחה"צ עוזי היה מצטרף לבית חולים מהעבודה, ואני הייתי חוזרת הביתה . "קראנו לזה משמרת ערב" עוזי היה נשאר עד 3 לפנות בוקר עם מיה, שר לה שירים , מחזיק לה את היד , מספר לה סיפורים, בדיחות, בוכה וצוחק איתה .כל לילה כל הלילה."

אני רואה בסטודיו בזמן הצילומים איך עוזי כרוך אחרי מיה, הוא מכיר כל ציפצוף שלה , יודע בדיוק מתי היא בוכה, מה היא צריכה ורוצה. קשר מיוחד במינו. והיא מצידה כרוכה אחריו לא פחות בדרכה שלה. ליאת מספרת לי שיש מושג כזה בפגיה שנקרא"קנגורו" עוזי היה מגיע לפגיה ומוציא את מיה שהיתה מחוברת בכל הגוף לעירויים,זונדה, מחטים,מוניטור,  עוזי היא מוריד את החולצה שלו ומצמיד את מיה אליו, תוך שניה כל המדדים במוניטורים היו קופצים. מיה היתה מגיבה לעוזי בשניות ופשוט מתעוררת לחיים.

היום מיה ואמה בנות חמישה חודשים, שתיהן בבית מתוקות להפליא.ליאת החליטה להגיע עם הבנות לצילומים כבר לפני יותר מחודשיים, היא היתה מאושפזת בשיבא וכל יום ראתה את הצילומים שלי על הקירות."כשיצאנו מהבית חולים אפילו לא היה לנו שם למיה, היה לנו רק שם לאמה כי כבר עשינו לעצמנו הכנה נפשית שאנחנו חוזרים הביתה רק עם תינוקת אחת .בכל יום שעובר זה לא נתפס בעיני שיש לי שתי בנות . החיים מקבלים פרופורציות, קיבלנו  ילדה אחת במתנה!"

x