מסע הלידה של שחר

השעה 03:00 לפנות בוקר , זה הלילה הראשון שאני לא מצליחה להרדם אחרי ההנקה שלך ... זה היה קורה לי עם נגה הרבה שמרוב התרגשות לא הייתי מצליחה לחזור לישון .

אתה כבר כמעט בן 3 שבועות מה שאומר שאני התרחקתי 3 שבועות מהארוע המיוחד והעוצמתי שלנו..

מנסה כל הזמן לשחזר בראש מה היה שם , זוכרת רק קטעים וחלקים, חלק ממה ש יפרתם לי , חלק מהמעט שיש לי מתועד בוידאו ,

יש לי צורך לנסות לזכור ולתעד את הלידות שלי ,

כבר עם נגה היה ברור לי שאני רוצה לחוות את הלידה שלה כארוע יוצא דופן בחיי,שאני רוצה לחוות את עצמי מחוץ לגבולות היומיום, לפרוץ את הגבולות והפחדים שלי שמגבילים אותי כ"כ ביומיום שלי שאני יודעת שאני יכולה לחלוטין לחיות בלעדיהם, אבל הם חזקים ממני. בחלק הקשה ביותר בלידה של נגה , הראש מבצבץ ואני לא נותנת לה לצאת , לא חושבת שאם הייתי מרגישה בסביבה לא בטוחה הייתי מסוגלת להסתכל פנימה , ולבדוק מה קורה שם , ופשוט לקרוא לעזרה, לספר שאני תקועה, מפחדת, לא רוצה להפגש, בחיים האמיתיים לא הייתי מודה בפרהסיה כזו בחולשה או בקושי שהייתי שרויה בו.

אבל שוב , הלידות האלה הן לא החיים האמיתיים הם מציאות מקבילה שהלוואי שיכולתי לחיות בה ביומיום .

ובאמת עצם השיתוף והאמירה בקול רם כנראה כבר שיחררו את התקיעות ,ונגה יצאה כמה לחיצות אח"כ.

הרגשתי הקלה אדירה.

אני זוכרת שכשנגה שכבה עלי חשבתי לעצמי שזה היה במפורש הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיים שלי ,ושאין סיכוי שאני אעשה את זה שוב. אבל הניצוץ ששימח אותי בכל העיניין, היה שלא וויתרתי לעצמי , והתגברתי בנקודה שהייתי מוכנה כבר לסגת לקפל הכל וללכת הביתה . לוותר על הכל .לא רציתי להיות אמא!

הלידה של שחר
כבר מזמן אני יודעת שדברים לא קורים סתם, ושבועיים לפני הלידה של שחר נפתחה בפני ההזדמנות ללדת בג'הרה דולה – מרכז לידות במים של אילן וטלי .

אני לא זוכרת הרבה מהלידה גם הפעם. אני זוכרת שסמוך לפתיחה 9 שכבר אמרתי לעצמי לא יכול להיות שזה כ"כ כואב , ועוד במים . ואם זה כואב כ"כ עכשיו , אז מה יהיה בלידה עצמה ?

הרגשתי כמו במערבולת בתוך המים , התמסרתי לכוח של המים לכסות אותי ולצעוק לתוכם, ומצד שני ידעתי שכל ציר מקדם אותי לקראת הסוף .

היה בי חיבור מדהים בין גוף, לראש , לרגש, שהלך והיה חד ומפוקס כשהגענו ללידה עצמה באמבטיה ,אני חושבת שהמיכל עצמו שהיה קטן יותר , ועם גבולות הדוקים יותר עזר לתחושה הזו הפעם היתה יותר תאורה, גובה המים חייב אותי להצמד לקרקעית ,להפסיק לצוף ולרחף \ אלא להתקרקע ולהשתרש, להכנס לתנוחת לידה

אני זוכרת שהיו דיבורים מסביבי וזה הסיח את דעתי , וביקשתי שקט

לא זוכרת שהיו לי מילים בראש באותן הדקות, פשוט משהו בהיר ,ברור, עוצמתי שעבר בין הגוף\ לראש לחילופין,

התיאור הכי מדוייק לזה הוא שהעיניים שלי היו בתוך הגוף שלי עצמו.והנשימות שלי היוו את הצינור בין העינים לתעלת הלידה, הרגשתי אותו יורד למטה ודוחף עצמו החוצה, לא התנגדתי בכלל,להיפך התקיימה שם בהירות מדהימה בין הנשימה, לדחף הגופני שלי לפלוט משהו מתוכי החוצה, לבין ההכרה שהיתה רק שם. לא שמעתי כלום, לא ראיתי כלום , לא חשבתי על כלום .פשוט הייתי צינור שדרכו שחר יצא לעולם.

אני זוכרת שלא האמנתי שהוא כבר בחוץ, זה קרה לי כ"כ מהר,חשבתי שיהיה לי קשה הרבה יותר, ציפיתי לקושי אדיר בעיקר לאור הצירים ממש לפני הפתיחה המלאה.

וזהו. הוא פשוט החליק לו החוצה כשהוא עדיין ישן

חווית ההתאוששות בג'הרה , להתנמנם עם שני האנשים היקרים לי בעולם במקום הקסום הזה הריחות הנמפלאים שלו. הרגשתי שאני בגן עדן, ולא רוצה לצאת מכאן.

אח"כ שוחחתי עם קסם הדולה המופלאה שלי שמלווה אותי עוד מהלידה של נגה , והיא סיפרה לי קצת על החורים השחורים שהיו חסרים לי ואני בטוחה שעוד נדבר רבות .נחקקה לי בזכרון קטע מהשיחה שלנו

קסם אמרה לי שהיא כ"כ אוהבת לידות כי הן רגעי האמת המוחלטים, אין בהן מקום או יכולת לזיוף, או העמדת פנים .ושבלידות שלי אני תמיד מפחדת לפני שאני לא אצליח, ויש המון חשש ופחד, אבל ברגע האמת עצמו אני פוגשת את העדי האמיתית שלי , שחוצה את כל הקשיים והפחדים שלה , ועומדת מולם , ופשוט פוגשת את מי שאני באמת , מישהי שאני לא פוגשת לעיתים קרובות ביומיום. וזה מאד עזר לי להבין למה אני מחוברת ללידות שלי כ"כ , וכמובן לאפרוחים הזעירים שלי.

אני רוצה לפגוש יותר את העדי הזאת , אני לא רוצה רק ללדת כדי לפגוש אותה, או לקחת סמים כדי לפגוש אותה.אני רוצה לפגוש בה ולהכיר אותה יותר, ואני מאמינה שאני יכולה .

לקח לי כמעט חמישה חודשים לאסוף את קטעי הוידאו ולערוך אותם .

מוזמנים לקחת חלק במסע הלידה המיוחד של שחר , (רצוי להחשיך את החדר, ולהדליק רמקולים )

שלכם,

עדי

שתי נשים והריון אחד

אני פותחת את השיחה עם עירית מעברו השני של הקו, ונזכרת בפעם הראשונה שפגשתי אותה...

לפני כמעט שבע שנים, חזרתי מניו יורק שם הכרתי את מיכל אחותה של עירית. ערב שישי אחד יצאנו לבר ירושלמי ידוע מיכל ואני, "אחותי עירית תצטרף גם בהמשך עם החברה החדשה שלה". זורקת לי מיכל בדרך אגב, ואנחנו ממשיכות בשלנו, אלכוהול, סיגריות, ודיבורי בנות.

בשלב שבו היינו מחוייכות בלי שום סיבה נראית לעיין חוץ מאדי האלכוהול הנודפים מאיתו, נכנסו להן שתי בחורות מעניינות ביותר, "אה, הנה עירית אחותי, ודנה חברה שלה", מצביעה מיכל על שתיים שלא מורידות את הידיים אחת מהשניה.ועד שסוף סוף הסכימו להפריד את הלשונות שלהן פגשתי אחת נערית וקשוחה משהו, השניה קצת יותר ביישנית. עירית ודנה בהתאמה.

שבע שנים אחרי אני משוחחת איתן בטלפון, מבקשת שיספרו לי מאיפה הכל התחיל ומה עבר עליהן מאז.

"נפגשנו ב'סוזנה' לפני שבע שנים, והתאהבנו חזק. ההתחלה שלנו ידעה עליות ומורדות, ובכלל מערכת היחסים הזו היתה ידועה במורכבותה". עירית היא הצד המתקשה להתחייב, "לקח לי שנתיים כמעט למכור רכב אחד מתוך השניים שהחזקנו מרוב שהיה לי קשה לשחרר".

דנה ועירית הן זוג חד מיני, שתי ירושלמיות במקור, תל אביביות בהווה, עירית פסיכולוגית ומוזיקאית בת 38, דנה עורכת לשון ותוכן בת 35.

כחלק ממערכת היחסים חשבו ודיברו על הבאת ילדים לעולם ואופן הבאתם. לעירית הייתה חשובה דמות האב בגידול הילד ולכן חשבה בשלב מסויים גם להרות מחבר גיי וכך ליצור בעצם הורות משולשת המורכבת מבנות הזוג והאב הביולוגי שישמש כדמות אב.

דנה מגיעה עם אג'נדה שונה, ומתנגדת לגישה הזו, היא חשה כי אב ביולוגי רק למטרות האבהות הוא לא נכון לתא המשפחתי, הוא לא בן הזוג מאהבה, האינטרסים לא משותפים.

גם לאורך השיחה עצמה הן מתקנות אחת את השניה, משלימות וצוחקות.

לקח להן יותר משנה מרגע שקיבלו את ההחלטה ועד הרגע שהיא יצאה אל הפועל". למי שלא בקי ברזי תהליכי הבאת ילדים לעולם אצל זוגות חד מיניים, זוהי דרך שכלתנית, עם המון ביורוקרטיה, בירורים, איפה, איך, בארץ בחו"ל, כמו כן התהליך יקר מאוד".

ההחלטה נפלה על תורם (ולא על גבר ידוע) בגלל שרק כך דנה יכולה לאמץ את הילד שעירית נושאת– זה לא משנה אם התורם הוא מהארץ או מחול – הרעיון הוא שמבחינת החוק אפשר שלילד יהיו רק 2 הורים." להפוך את דנה לשוות זכויות מול החוק מבחינת ההורות היה חשוב לנו יותר מהכל – כולל מ"דמות אב". אפשרות של אימוץ בזוגות חד מיניים הוא תקדימי יחסית בחוק בישראל ואפשרי רק בכמה שנים האחרונות. בגלל שיש היום המון זוגות חד מיניים שבוחרים בדרך זו נוצר תור מאוד ארוך לאימוץ כך שיש צוואר בקבוק בבקשות והתהליך אורך כשנתיים – סתם המתנה בירוקרטית...

הבחירה שלנו בתורם מחול נבעה מתוך מכלול שיקולים – בין היתר המידע הרב שניתן על התורם ואפשרות הילד לפגוש אותו בהגיעו לגיל 18 "

"בשונה מתהליך קבלת החלטות של זוג סטרייטי ממוצע על הבאת ילד לעולם, אצל זוגות חד מיניים, זהו תהליך לא ספונטני כלל, עם המון ספקות, אינפורמציה, שיחות עם אנשים שכבר היו שם, ולבסוף קבלת ההחלטה.

זוג סטרייטי שרוצה להביא ילד לעולם, מחליט שזה הזמן המתאים, מפסיק לקחת אמצעי מניעה, ומתחיל לעבוד, הם לוקחים בחשבון שיקחו כמה חודשים עד שההריון יקלט, וזהו", משתפת עירית.

לדברי דנה, "בשונה מהדרך הארוכה והשכלתנית, תקופת ההריון עצמה היא שיא הריגוש, סוף סוף הדברים באמת קורים, עירית משתנה וגדלה ואני ממש יכולה להחזיק את הבטן ולהרגיש אותו בפנים".

סביבת המגורים שלהן היא בועה חמה וטולרנטית - תל אביב. הן לא מרגישות כלל כזוג מוזר בנוף, בתי החולים והרשויות מכירים לגמרי את סוג ההורות הזה. הן רוצות להמשיך ולגור בתל אביב כדי לתת לילדיהן את הסביבה המקבלת, רוצות שההחלטות שלהן לא ישפיעו על הילד. המשפחות מפרגנות ועוזרות ומתרגשות.

נשיות והריון בין בנות זוג -

איך מחליטים מי מכן תישא את ההריון? "עירית נכנסה להריון ראשונה כי היא המבוגרת בין שתינו". עירית מעידה כי היא הדמות הנערית יותר בין השתיים, והיה לה קשה לדמיין עצמה בהריון, אולם מהרגע שאכן ההריון נקלט והיא החלה לגדול, התהליך הרגיש טבעי לחלוטין, דנה מצידה מספרת כי "היתה תחושה מוזרה מבחינתה, היא הרי עומדת להיות אמא, אבל היא לא זו שתישא את ההריון ותלד - זה הרגיש לה מוזר - היא עומדת להיות אמא אבל היא לא עוברת את מסלול האמהות הטבעי ביותר - ההריון והלידה, לפעמים היא אפילו קצת מקנאה בעירית, אבל ההתרגשות לקראת וההכנות משאירות את זה בצד".

למרות כל אלה דנה ועירית מעידות כי הן חוו את ההריון הזה יחד, דנה "סחבה" עם עירית את ההריון, ואף חוותה במקומה את הבחילות העייפות.

לדברי עירית "תפיסת הנשיות מתרחשת כתהליך, לא הרגשתי נשית ביום אחד, ביום שבו גיליתי את ההריון. במובן מסויים משהו בי התרכך, אני מרגישה תחושות אימהיות ומקבלות יותר, שלא היו בי קודם".

דנה מעידה כי "בהתבוננות מהצד עירית אכן יותר התעדנה והתרככה".

ועירית אומרת, "להיות לסבית בהריון לא שונה מכל הריון אחר, למעט העובדה שלא הלכתי עם בגדי הריון, אלא עם הבגדים והג'ינסים של דנה".

לצילומים בסטודיו הן הגיעו ממש בדקה התשעים.

עירית: "אנחנו לא זוג שמתעד עצמו בצורה אובססיבית, יש לנו צילומים ממהלך ההריון, והם חמודים, אבל להגיע לסטודיו היה מבחינתנו קפיצת מדרגה בהתבוננות על התהליך מהצד." "הצילומים בסטודיו עצמו נעשים בצורה מאד מקצועית לעומת הצילומים הפשוטים שלנו", אומרת דנה, "היה משהו מעניין במישהו שלישי שמסתכל עלינו מבחוץ ומתעד אותנו בתהליך המרגש שלנו".

טיפים לצילום ילדים

כולנו חיים היום בעידן הצילום הדיגיטלי שנשלף מכל כיס, בכל ארוע שהוא, אם זה בטלפון,
או במצלמה הסטנדרטית הקטנה.
ומאחר וזה כ"כ זמין נגיש וכמובן זול עד מאד - כולם מתנסים ומצלמים בלי סוף.
אחת התלונות העיקריות שמגיעות לאוזני היא של הורים גאים ומאושרים, שמצלמים ומתעדים את הילדים בכל הזדמנות מתבקשת , ולא תמונה אחת או שתיים כמו פעם, אלה סדרות על גבי סדרות של תמונות – והם לא מקבלים את מה שהם רוצים , או את מה שבאמת קורה שם.
אז הכנתי בשבילכם כמה טיפים מאד פשוטים, קלים ליישום, שרק צריך לזכור ולתרגל פעם או פעמיים והם יכנסו לשיגרה.





זוית הצילום
זוית הצילום בכל תמונה מהווה משקל חשוב , אבל אצל ילדים עוד יותר ,
תחשבו רגע, ילד בגובה מטר שעומד מול הורה בגובה מטר שבעים בממוצע , איך הוא בכלל נראה מלמעלה? כמו גמד קטן .
ולכן בזמן התכווננות לצילום ילדים אנחנו פשוט נרד למטה , על הבירכיים, כסא, נשכב בסביבתם, אבל לעולם נקפיד להיות בגובה העיניים שלהם.
צילום מבויים או ספונטני?
אחרי שאנחנו כבר יודעים היכן להתמקם, מה הלאה? – סבלנות והמתנה לרגע הנכון ,
ילדים נראים ומצטלמים הכי טוב תו"כ הפעילות שהם כבר עוסקים בה ,
ולכן פשוט התמקמו במרחק מה מאיזור ההתרחשות וחכו בסבלנות, התמונה כבר תגיע אם תהיו מוכנים אליה.
שימוש בזום של המצלמה
כן,כן ועוד פעם כן, בצילום אנשים( וכאן אשבור מיתוס ששמעתי הרבה) הפעולה הנכונה היא להתרחק מן המצולם ולקרב אותו אלי עם הזום , מאשר להתקרב אליו ולהשתמש בעדשה רחבה, למה? בגלל עיוותי הפנים שעלולים להווצר בצילום מקרוב.
אגב כך גם תשארו רחוקים ולא תסיחו את דעתו של הילד.
חצי לחיצה
מי שמע על החצי לחיצה?
מסתבר שכולכם אבל לא ממש יודעים מה לעשות איתה ,
אז ככה, על מנת שהמצלמה תהיה מוכנה לצילום חד עם חשיפה נכונה אני צריכה להכין אותה לכך, מה שקורה לרבים שמצלמים בצילום אוטומטי הם פשוט מרימים את המצלמה ולוחצים.
האם נעשתה פעולת מיקוד? האם נעשתה פעולת מדידת אור של המצלמה?
כנראה שלא – ולכן שלב החצי לחיצה הוא שלב חשוב מאין כמוהו בכל סוג צילום שהוא.
בזמן לחיצה על כפתור הצילום חצי דרך , המצלמה ממקדת את התמונה ומודדת את האור – איך אתם יודעים שהיא עשתה את העבודה? או שהיא תציין זאת בביפ קטן שלה, או שנראה ריבוע קטן במרכז הפריים, או שפשוט פתאום התמונה תהיה חדה יותר.
אחרי שקיבלתם את התוצאה הרצויה – לא לשחרר את הלחיצה על הכפתור אלא לסיים את הלחיצה עד הסוף – הצילום הנכון התבצע.
פלאש מילוי
פלאש? למה פלאש אם אני מצלמת ביום שטוף שמש?
אז ככה במידה ואתם מצלמים את הילד על רקע שדה חיטה מרהיב כשהשמש מאחוריו, מה שעלול להתקבל בצילום הוא פריים עם שדה חיטה מקסים אבל ילד שחור ללא פרטים , ומדוע זה קורה ? כי בזמן חצי הלחיצה המצלמה כאמור מודדת את האור מהסביבה ומבחינתה יש המון אור , היא מייצרת ממוצע ולכן המלאך הקטן שלכם הוא רק חלק מהממוצע והמצלמה לא תזהה שהוא נמצא בקידמת הפריים עם הגב לשמש ודורש מקור אור משל עצמו.
ולכן זה הזמן להפעיל את הפלאש וכך לקבל תמונה מאוזנת מבחינת תאורה בה גם השדה וגם הילד מוארים ויפים.
לחילופין בצילום מול חלון גדול מואר מאחורי הילד – גם כאן הזמן להפעיל את הפלאש .
מריחה וטשטוש
בדיוק רציתם לצלם את הילד קופץ לבריכה ומה שקיבלתם זה את הילד מרוח ומטושטש במקום.
למה זה קורה? הצילום עצמו לא היה מספיק מהיר כמו תנועת הילד עצמו,
איך מתמודדים?
ישנו איקון פשוט במצלמות מהדגמים הישנים הוא נראה כמו איש שרץ.
במצלמות מהדגמים החדשים יותר זהו אייקון של ילד וכלב או חתול קטן לידו .
ומה הם מסמלים? בעצם שהמצלמה מוכנה עכשיו לצלם במהירויות צילום גבוהות יחסית ,תנועות שמתאימות לידים בתנועה , מכוניות, מים , וכו'.
בנוסף לכך אם עדיין התוצאה לא משביעת רצון , נסו להפעיל את הפלאש בנוסף לאייקון – פלאש מקפיא תנועה בגלל מהירות האור הגבוהה בה הוא מבזיק.
קומפוזיציה מעניינת
לפעמים כדאי לתת קצת אינפורמציה נוספת מהסביבה בה הצילום קורה, אם היא מעניינת ומוסיפה לצילום ולכן למרכז את הילד במרכז הפריים לא יהיה תמיד נכון, ניתן למקם אותו בכל אחד משלושת שלישי התמונה.
צילום תינוקות :
אור טבעי:
תינוקות קטנים רגישים לכל, וגם לאור, ובטח שלאור שהוא לא אור טבעי ,במילים פשוטות – צלמו ללא פלאש !
הקפידו על חדר שטוף אור טבעי ורקע נטול הסחות , כך שבאמת תוכלו לקבל את יורש העצר בתמונת פורטרט שמספרת רק עליו.
נסו להמנע מצילום ומקומות קונטרסטים , אלא תאורה רכה טבעית כמה שיותר ,
וכמובן חכו בסבלנות , חכו לחיוך קטן ולצחוק, למבט בינו לבינכם, לאינטראקציה המקסימה עם מי שאוחז אותו – כאן ממש אין מה למהר , להיפך תהנו מהזמן שלכם להתבוננן בו .
לסיכום: אחד הדברים החשובים בעידן הצילום הדיגיטלי – הוא לא לצלם כמה שיותר תמונות כי משהו בטוח יצא טוב , זה לא נכון ואתם כבר חוויתם את זה .
לכן תשקיעו עוד שתיים שלוש דקות בכל צילום , חפשו את הזוית הנכונה , האור המחמיא ביותר,
המרחק , וכמובן הרגע המכריע שיעשה את התמונה שלכם בלתי נשכחת.
והמון סבלנות ואהבה.

מוזמנים לפנות בכל שאלה או התלבטות פה בבלוג או אלי לאתר.

עדי ,

http://www.adigital.co.il/