יום רביעי, 12 באוגוסט 2009

מסע הלידה של נגה


















שלום לכולם,
עברו בערך 10 ימים מהבלוג האחרון, ובטח ניחשתם למה אין לי זמן להשחיל כמה דקות על המקלדת - אז ממש צדקתם :-)
כן, אני כותבת הפעם כאמא של נגה הקטנה והמקסימה, שהיום היא כבר בת שבוע בדיוק.
אז אנסה להתחיל מההתחלה ולספר את קורותינו בשבוע האחרון.
שלישי שעבר בערב אני חשה בכאב עמום באיזור הבטן התחתונה ותוהה לעצמי המממ... האם אלו הצירים ?
אכן כן - כל הלילה עד הצהריים למחרת היו לי צירים סולידיים ביותר של אחת לשעה ציר של 20 שניות. ישנתי נהדר בלילה , ולמחרת עוד הספקתי לעבוד את הבוקר תו"כ ציר כל שעה. דודו נשאר איתי בבית. הייתי במצב רוח טוב ואמרתי לדודו שהיא תגיע בדיוק בזמן חג האהבה - כמו שרציתי.
אכלנו צהריים והחלטנו לא לענות לטלפונים מעכשיו ולא להודיע כלום לאף אחד -חוץ מקסם, הדולה המדהימה שלי שמלווה אותנו בחודש האחרון.
אחרי ארוחת צהריים התחממו העניינים והצירים התגברו.
יישמתי את כל תרגילי היוגה, הנשימות, הקולות והתנועה שלמדתי בהריון, והאמת היא שתו"כ עוד ראינו סרט ופשוט נשמתי את דרכי בצירים והייתי מאד רגועה.
לקראת ארבע אחה"צ התקרבנו לציר של דקה כל 5 דקות, מה שמעיד על אפשרות לפתיחה של 4. מאחר ולא רציתי לנסוע לבי"ח ולהתאכזב ולגלות שיש לי עוד זמן, החלטתי להמשיך ולהשאר בבית.
בחמש התקבלה החלטה דמוקרטית בבית והחלטנו לנסוע ללניאדו.
יידענו את קסם שאנחנו בדרכנו וקבענו איתה שם.
כביש החוף, שעה חמש אחה"צ ביום רביעי - לא צריך אירוע מיוחד בשביל להיתקע עליו כמה שעות טובות. אני במושב האחורי נחה ומסתכלת על הדרך שמתחלפת לאיטה, וכל כמה דקות כשמגיע ציר עוברת לעמידת שש ומתחילה עם הקולות העמוקים. דודו מקדימה מעודד ותומך ואנחנו שנינו רגועים כי איכשהו התנועה זורמת ומתקדמת, ובכלל אנחנו יודעים ומרגישים שהכל בסדר.
בשש הגענו ללניאדו. קסם חיכתה לי בחניה ומיד כשיצאתי מהאוטו התחיל לי ציר.
מיד קסם התמקמה מאחורי והתחילה להניע אותי בתנועות שמונה מהאגן ולהמהם איתי בקולות נמוכים. מהרגע שהגעתי הצירים התגברו. הגענו למיון שלושתינו וכל אחד ידע לאן הוא הולך - דודו הלך לרישומים ובירוקטיה וקסם ואני למיון למוניטור ובדיקה.
במצב כזה מטושטש של כאבים מצד אחד אבל גם הבנה של מה מתרחש החלטתי שכל מי שיבוא איתי במגע באותו היום ירתם ויושפע מהאנרגיות שלי שהרגשתי שמקיפות אותי מכל עבר . אנרגיות של סבלנות והכלה וטוב לקראת הפגישה המרגשת שלנו. שיתפתי את קסם בתחושות שלי והיא התגייסה והתכווננה אלי לחלוטין.
וממש כך היה . כעקרון הפרוטוקול אומר שלא עושים מוניטור בעמידה - הגיעה האחות ורצתה לחבר הסתכלתי עליה וביקשתי לעמוד היא כמובן סירבה. הסתכלתי לה לתוך העיניים, חייכתי וביקשתי ממנה לעמוד לפחות כל פעם שמגיע ציר ותוכ"ד לשבת על המיטה - היא הסתכלה עלי מופתעת משהו חייכה והסכימה .
הגיע הרופא לבדיקת פתיחת צוואר הרחם, והכריז על פתיחה של 4-5 אצבעות.
משם הדרך לחדר הלידה הטבעי היתה קצרה. הצטרפה אלינו מיילדת מופלאה בשם פנינה שהביאה איתה נחשולים של אהבה וחיוכים.

אני ממש לא זוכרת הרבה פרטים, רק שהייתי מוקפת באנשים שעזרו לי ותמכו בי בכל רגע. את שאר הצירים העברתי באמבטיה, קסם ופנינה מעסות לי את הגב ודודו ליד הראש שלי. שלושתם נוהמים איתי בזמן כל ציר, ובמנוחה דודו נותן לי מים וענבים להחזיר כוחות.
אחרי שעה יצאתי מהמים למיטה לבדוק פתיחה. הייתי כבר ב-7-8 ושמעתי מסביבי רק עידוד ותמיכה.
חזרתי לאמבטיה. גיליתי שהמקום היחיד בו אני רוצה להיות הוא בסביבת מים,
ואין ספק שהצירים עברו יחסית בקלות במים.
בתשע כבר הייתי בפתיחה של קרוב ל- 10 והתחילו גם צירי הלחץ.
עברנו למיטה וניסיתי עמידת 6. גיליתי מהר שכואבות לי הרגליים בטרוף ושאין לי את הכוח להחזיק עצמי בתנוחה הזו. עברנו לשכיבה על הצד. אגב האווירה בחדר היתה בדיוק מה שהייתי צריכה - אור קטן עמום ומוזיקת מדיטציות שקטה וכמובן 3 אנשים שסמכתי עליהם בעיניים עצומות .

הגעתי לשלב הקשה - צירי הלחץ. הרגשתי את הקושי הפיזי, הרגשתי גם בילבול - עד עכשיו לא דחפתי אלא רק נשמתי ונהמתי אל תוך הכאב, פתאום הלחץ מופיע ממקום אחר, בעוצמות ובמופע אחר לגמרי. פיסטוקית רוצה לצאת ואני צריכה לאפשר לה, וללחוץ ולדחוף אותה החוצה.
גיליתי שם קושי, פיזי אבל בעיקר מנטלי. אחרי זמן מה של לחיצות, כשכל פעם עטרת ראשה מופיעה עוד קצת ואני רק רוצה שהכאב יפסיק, הסתכלתי פנימה לתוכי לבדוק למה קשה לי כ"כ. ראיתי שם פחד שמפריע לי להמשיך - לא פחד מהכאב ומהלידה, אלא פחד מהמפגש וממה יהיה אח"כ. הבנתי שזהו - אין דרך חזרה מכאן והיא מצטרפת אלינו לחיים והם לא הולכים להיות אותו הדבר לעולם יותר. זה הציף אותי פחד. במנוחה הבאה אמרתי את זה בקול רם - אמרתי שאני לא מצליחה לדחוף כי אני מפחדת , אני מפחדת ממה שעתיד להיות, והתחלתי לבכות הן עודדו אותי לקבל אותה באהבה ולתת לה מקום ולעזור לה לצאת החוצה כי היא צריכה את העזרה שלי, והיא רוצה כבר לפגוש אותי.
לקח לי עוד כמה מנוחות להמשיך לדבר עם עצמי ולהזכיר לעצמי שהיא מחכה לי כבר כ"כ הרבה זמן ושגם אני מחכה לה וככל שאני משהה אותה בפנים אני מקשה על שתינו. בשלב מסויים פשוט החלטתי להביא אותה אלי. זה לקח ממש שתיים-שלוש לחיצות, כשבאחרונה יצא הראש ונשימה אח"כ גם כל הגוף החליק לו החוצה וחוויתי תחושת הקלה אדירה.
דודו יילד אותה הישר אל שתי ידיו ושמעתי את פנינה מכריזה בשימחה : "שעת לידה 22:10"
ומיד נגה שכבה על חזי והסתכלה עלי בעיניים פעורות לרווחה.
אני רק זוכרת שהייתי בשוק , שזה נגמר, ושהיא כאן איתי לעולמים.
אחרי יומיים כבר חזרנו הביתה. נגה נולדה במשקל 2950 - תינוקת בריאה ,עירנית, רגועה וחייכנית.
והיא גדלה לה מיום ליום, משתנה ומגלה את העולם החדש שלה. ואם הייתי יודעת שככה אתאהב בה קשות הייתי לוחצת מהרגע הראשון רק להביא כבר את הפלא הזה אלי.

תודה לכולכם על הברכות והאיחולים, אנחנו מרגישים ברי מזל.
אני מצרפת לינק לאלבום פיקאסה עם תמונות נבחרות מהשבוע הראשון של נגה ציזנר כהן
נשיקות ואהבה
אמא של נגה.

2 comments:

  1. לאמא של נגה,

    איזה יופי, איזו התרגשות, איזו חוויה.

    עקבתי אחרי הבלוג שלך מאז הכנס בו נפגשנו לראשונה לפני כחודשיים.

    את כותבת קולח ומרגש, את משתפת לאותו מקום אינטימי שמעורר זכרונות והתרגשויות אישיות, וזה נפלא בעיני.

    אני מאחלת לנגה חיים מאושרים, לך ולאבא של נגה חיים נפלאים כזוג וכהורים, ולכולכם ביחד - את כל האושר שבעולם.

    רונית בנארי
    http://www.imun-ishi.co.il
    http://www.isha-ovedet.co.il

    השבמחק
  2. היי מותק
    איזו מתנה גדולה לעולם.
    את, השיתופים, פיסטוקית שעברה לישות אנושית בשם "נוגה". התרגשתי מאד, לקרוא אותך ולהרגיש אותך כל כך מקרוב
    תודה ומחכה לחבק אותך !
    שלך נילי דור האלה
    www.nilidorhaella.co.il

    השבמחק